אני, עד לפני זבוב על הקיר

מי לא אוהב ילדים?
רק אנשים קרי לב, אנשים ממורמרים ועצובים - רק הם לא אוהבים ילדים. כי ילדים הם גלולה מרוכזת של שמחת חיים, של חוויה אינסופית וטריה של העולם. הם רצים, הם צועקים, הם נתקלים בקירות ובוכים, הם מנג'סים בלי סוף - הם אמיתיים! אז איך אפשר לא לאהוב ילדים?

אחיין + צ'ופסטיקס

והרי גילוי מרעיש - אני לא אוהב ילדים. ולמה? כי הם רצים, הם צועקים, הם נתקלים בקירות ובוכים, הם מנג'סים בלי סוף - הם 100% אמיתיים, בלי שום סינון. מה מעניין בהם? הם לא שותפים לשיחה, בטח לא לשיחה מעניינת, אין להם סאב-טקסט, לא צריך לפרש את כוונותיהם - אז איפה הכיף?

...ואז התחלתי לצלם לפרנסתי.
אנשים כידוע הם האובייקט האהוב עליי, והיום אנשים מגיעים עם ילדים. ואנשים אוהבים תמונות של ילדיהם. והזבוב שעל הקיר לא יכול להתעלם מהריצות, הצעקות, הבכיות - זה כל כך אמיתי! ומה שאמיתי בחיים יוצא נהדר בתמונות. זבוב על הקיר מעדיף ילד בוכה אחד ביד משתי אמאות שאוכלות סושי על העץ.

ג'ינג'י מתולתל לקיצון

לאחרונה צילמתי מספר אירועים משפחתיים ונוכחתי לדעת לא רק שילדים כבר לא מפריעים לי, אלא שאני למעשה אוהב אותם! במבט בלתי מזויין המציאות נראית כמו רעש והמולה, ברדק של הורים-וילדים, ילדים-וילדים, ילדים-וקירות - קשה לבודד אלמנטים, אנשים, רגעים. אבל עדשת המצלמה מכריחה אותך לשים לב לפרטים - היא נותנת לך מרובע (פריים) ורק את מה שבתוכו אתה יכול לחוות. המצלמה מכריחה אותך לראות רגעים קטנים, הבעות פנים, רגשות כנים. המצלמה לימדה אותי שילדים זה עם מדהים. שריצות וקירות וניגו'ס הם נכס מהמם!

אז מי לא אוהב ילדים?
אני, עד לפני זבוב על הקיר. ואולי זה רק מנגנון פסיכולוגי שמתעורר בגלל גל ההריונות והלידות שמקיף אותי מלפניי, מאחוריי ומכל צדדיי. אבל גם אם כן - למי אכפת? למדתי לאהוב עוד אחוז אדיר מאוכלוסיית העולם. אני כבר לא קר לב, ממורמר ועצוב. התקבלתי למועדון הנחשק והבלתי נמנע של האנושות.

רגע משפחתי כובש