"פוזנוביץ'" היה יושב דקות ארוכות על הכוונת לפני שהיה משחרר יריה. ולא הייתה פעם שהוא לא פגע בדיוק איפה שהוא רצה והשיג בדיוק את התוצאה שהוא התכוון להשיג. הוא היה בחור מרוקאי, עב-בשר ורב-שרירים, והדיסוננס הזה בין המראה שלו לאופן שבו הוא היה יורה גרם לחבר'ה מהמחלקה לקרוא לו בצחוק - פוזנוביץ'. כשמישהו כבר קרא בשם האמיתי שלו - אמיר סרוסי - זה היה מופנה לבחור אחר מהמחלקה, שלחלוטין במקרה היה ההיפך המדוייק מסרוסי - עור בהיר (כמעט שקוף - נשבע שיכלת לראות לו ת'קקה בתוך הגוף), שיער ג'ינג'י ומבט מוטרף בעיניים. אותו בחור, שגיא פוזנוביץ' שמו, היה מסוכן לא פחות מסרוסי עם רובה ביד אבל מסוכן בדרך מאוד שונה - הוא היה יורה בלי לראות בעיניים - צרורות מפוזרים לכל הכיוונים - החורבן שהוא היה משאיר אחריו היה מטיל פחד באנשים שסביבו ועל אחת כמה וכמה באנשים שמולו.
"פוזנוביץ'" ו-"סרוסי" - אחד יורה כמו "אשכנזי" והאחר כמו "מרוקאי" - שניהם כאבו לאויב, לשניהם יצא שם שהלך לפניהם בגדוד ושניהם נחשבו אמנים עם רובה ביד. היום ברור לי בדיעבד ששניהם פוצצו אותי בהשראה...
כשביקשתי מנועה דולברג, ילדה ג'ינג'ית עם כישרון שנוטף ממנה, לעצב לי את אתר האינטרנט לזבוב על הקיר אני זוכר שהיו לי הרבה דרישות. בראש שלי האתר היה משוגע לגמרי, מלא אופציות, גלריות, פלאשים, קליקים - חג המולד של אתרי האינטרנט. נועה השקיעה את הסבלנות והזמן כדי להסביר לי שמעט זה הרבה ושאתר האינטרנט שלי הולך להיות כרטיס ביקור און-לייני בלבד. וכך באמת קרה (לשמחתי), אבל דרישה אחת שהייתה שם במקור, בסדום ועמורה האינטרנטי שהיה לי בראש, נשארה קרובה לליבי למרות שלא קרתה בסוף - הדרישה להיות מסוגל להציג רצפים של תמונות.
תמונה - מה הקטע שלה? זו שאלה טובה שאפשר להתלרלר עליה שעות.
אני אוהב שכל תמונה שלי נותנת בראש בכמה שיותר אספקטים - דמויות מעניינות, רגע מרתק, צבעים חיים, קומפוזציה אותנטית, תאורה מחמיאה, עניין ויזואלי - כל תמונה צריכה להצדיק את עצמה. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בעולם דיגיטלי: היום לצלם תמונה ולהציג אותה לכל העולם עולה כלום כסף וקורה בשלוש שניות. וזה יוצר הצפה של תמונות ותכנים ויזואליים שאיתם אנחנו צריכים להתמודד. אני זוכר שבימי האוניברסיטה עוד הייתי מגיע מדי פעם ממעבדת הפיתוח עם הדפסות טריות של פילם שהיה במצלמה שלושה חודשים וסוף-סוף סיימתי אותו - היינו מתגודדים כולם לראות את התמונות. היום מצלמים ושמים בפייסבוק תוך שניה. זה דבר נפלא, אין פה ביקורת, אבל לאף אחד אין זמן ליהנות מהעושר של כל תמונה ותמונה. זה יפה, זה לא, זאת כוסית, ההוא מכוער, מה היא עושה לו? רואים לה, רואים לו - next picture.
כשקצב האש גדל, אנחנו גדלים איתו. יש שיגידו - למה לא לצלם תמונות כמו שצורכים אותן? בקלות דעת. בלי יותר מדי מחשבה. לי קשה עם זה - עם הסתמיות, עם המאסות, עם חוסר הכוונה והמחשבה שמוכנס לתמונות. אבל מצאתי דרך ליהנות מקצב האש בצילום - תכירו: רצפים.
מצלמים הרבה תמונות, מאסות של תמונות, בלי הקפדה על הפריים, בלי לוודא שכל פרט נמצא במקום - אבל עם תנועה ועם אלמנטים אסתטיים מאחדים. התמונות יכולות להיות נחמדות או לא נחמדות לחוד - אבל הכח שלהן נובע מהיותן חלק מרצף.
ניסיתי בקטנה, פעם אחת בלבד, להפסיק להיות פוזנוביץ' ולנסות להיות סרוסי. יצא לי מגניב.
נראה לי שאני אמשיך עם זה קצת..
No comments:
Post a Comment