זה מצחיק, אבל שווה איזכור קצר - מה לקוחות (או לקוחות פוטנציאליים) חושבים עליי?
בתקופה שבה אני מצלם לפרנסתי יצא לי לקבל הרבה פידבק מלקוחות - רק לפעמים על התמונות (היפות) אבל תמיד תמיד על השירות. מה שמצחיק זה הפידבק שאני לא מקבל מהלקוחות, זה שנשאר מאחורי הגב שלי. הפידבק על העבודה שלי.
אני אסביר:
כשאני מביט בתמונה אני מחפש את הערכים המוספים, את האסתטיקה - את עבודת הצלם. כי לקחת מצלמה וללחוץ כל אחד יכול, בייחוד עם הציוד המתקדם והלא יקר שזמין היום לכולם.
אבל צלם מעניין, או בעצם צילום מעניין, הוא כזה שיש בו ערך מוסף, אינטרפרטציה. כשאני מצלם, חשוב לי לא לצלם סתם. אפילו אם זה כמעט סתם, נורא קרוב לאיך שבד"כ נהוג לצלם, אני חייב לתת איזשהו טאצ'.
מה מרכיב את הטאצ' שלי? הרבה מאוד אלמנטים, אבל אפשר אולי לכלול אותם תחת הגדרה אחת - סגנון קולנועי.
אני מסביר: אנחנו רגילים שמצלמים אותנו, בין אם בוידאו או בסטילס. בד"כ מצלם אותנו חבר או בן משפחה, לפעמים צלם באירוע - אבל תמיד אנחנו מודעים לצילום. בקולנוע לעומת זאת, אחת ההנחיות הבסיסיות ששחקנים מקבלים היא לא להביט למצלמה. השחקנים פועלים בתוך סצינה, ואנחנו הצופים נשאבים אליה ומאמינים לה רק אם לא מזכירים לנו שאלה שחקנים בסט עם מצלמות ואיפור ובמאי. אנחנו רגילים לראות "חיים של אחרים" בטלוויזיה ובקולנוע, אבל תמונות שלנו אנחנו רגילים לראות רק כשאנחנו מביטים למצלמה. למה? ככה יצא.
כשאני קורא לעצמי זבוב על הקיר, אני בעצם מייחס לעצמי שם של סגנון - אפילו לא סגנון צילום, אלא סגנון. לראות ולא להיות מורגש. צילום הסטילס שלי מנסה לא להתערב בסביבה, לא להפריע לרגעים, כדי שיעברו במלוא האותנטיות שלהם לפריים המצולם. ממש כמו שחקנים שמקבלים הנחיה לעשות הכל כדי להפוך את הסצינה לאמינה. לא כל אחד יכול להיות צלם זבוב על הקיר - צריך לדעת להתבדל. לדעתי זה קצת עניין של אופי. לדעתי זה קצת עניין של אופי לא כל כך ישראלי. אבל זו רק דעתי.
עוד דבר שלקחתי מהקולנוע הוא הקומפוזיציה. הקולנוע הבין בשלב מאוד מוקדם שכדי ליצור שילהוב של הצופים - מתח, אמפתיה, ריחוק, ריגוש - צריך לשחק בפריים. אי אפשר לצלם סצינה שלמה מרחוק, בצורה פרונטלית לאורך זמן ולצפות שהצופה ייתחבר, יזדהה ויתרגש - זה לא עובד. זה משעמם. מתח נבנה בקלוז-אפים, במעבר בין דמויות, בצילומים מזוויות שונות. גם בקומפוזציות שלי אני מנסה להכיל את את הסטנדרט הקולנועי על צילום הסטילס שלי. לא מספיק לצלם מישהו שלא מסתכל אל המצלמה, חשוב לי לתפוס אותו באופן הנכון ביותר לפעולה שלו, לאינטרקציה שלו עם הסביבה.
וכאן אני מגיע לקטע המצחיק - אחת מהתגובות שאני לא מקבל מלקוחות, אבל יצא לי כבר כמה פעמים לקבל בעקיפין ממכרים משותפים, היא לגבי הראשים החתוכים. התמונות יפות, מאוד מיוחדות, אבל אנשים נעים בחוסר נחת בכסא כשהם לא מבינים למה הראשים בחלק מהתמונות חתוכים. זה מצחיק אותי כי אנשים לא בטוחים אם זו טעות, אולי חוסר תשומת לב שלי לפרטים - אולי משהו שהם לא מבינים.
אני לא מאשים אותם בבלבול - זה עניין של סגנון, טעם ובעיקר הרגל. אם להשוות עוד פעם לקולנוע - שימו לב שבאקסטרים קלוז-אפים חותכים לפעמים את הראש. זה עניין קומפוזיציוני, אסתטי שמעוניין לבודד בתוך הפריים רק חלק מהפנים ולא את כולם. צילום הוא מקצוע של פרטים ולפעמים מעניין לבודד פרטים מהסביבה שלהם כדי להעביר אימפקט מלא של רגע או של דמות.
קבלו משימה - בפעם הבאה שאתה רואים בחורה מאוד יפה בסביבתכם, נסו רגע לדמיין אותה בלי השיער שלה, אולי עם תספורת קצרה. הכוונה היא לנסות להגיע למצב שאתם מתעמקים רק בתווי הפנים שלה - שימו לב שתחשבו עליה דברים שונים - ייתכן שהיא כבר לא תהיה יפה בעינכם, או אולי תהיה יפה עוד יותר. פועל גם על בחורות לא יפות, על בחורים ועל כל דבר - שאלוהים ישמור אותי לא להסתכסך פה עם אף תת אוכלוסיה.
רוצה לומר - הבחירה "לחתוך ראשים" כמו שקוראים לה מאחורי הגב שלי היא בחירה מודעת, שבקומפוזיציה הנכונה עם הרגע הנכון יכולה להוליד תמונות מדהימות, לא שגרתיות ומרגשות. ספרתי - מעל שלושים אנשים עד היום שינו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לתמונה שאני צילמתי לפי הסטנדרטים המפורטים למעלה. זה קשור? לדעתי כן.
חלילה לי מלזלזל בלקוחותיי - לקוח לא מרוצה הוא כשלון פרטי שלי. אבל מה לגבי לקוח שמרוצה מאוד מהשירות אבל לא מתחבר לתמונות? מה עם לקוח שרוצה מראש לקבל משהו רגיל יותר, שמצריך פחות עיכול? אלה שאלות טובות וחשובות שמעסיקות אותי. כמו שאמרתי, מעולם לא פנו אליי בטענה לגבי הסגנון שלי - זה רק לפעמים, בדיעבד, בעקיפין, ממכר משותף - ובכ"ז אני מוצא את עצמי בכל פעם מול השאלה - האם להתנצל על הסגנון שלי? האם להתפשר על הסגנון שלי? התשובה כנראה טמונה במצב הכלכלי של כל צלם וצלם, כל אמן ואמן.
מוקדש באהבה לכל הראשים החתוכים והפריימים השגויים באשר הם.
בתקופה שבה אני מצלם לפרנסתי יצא לי לקבל הרבה פידבק מלקוחות - רק לפעמים על התמונות (היפות) אבל תמיד תמיד על השירות. מה שמצחיק זה הפידבק שאני לא מקבל מהלקוחות, זה שנשאר מאחורי הגב שלי. הפידבק על העבודה שלי.
אני אסביר:
כשאני מביט בתמונה אני מחפש את הערכים המוספים, את האסתטיקה - את עבודת הצלם. כי לקחת מצלמה וללחוץ כל אחד יכול, בייחוד עם הציוד המתקדם והלא יקר שזמין היום לכולם.
אבל צלם מעניין, או בעצם צילום מעניין, הוא כזה שיש בו ערך מוסף, אינטרפרטציה. כשאני מצלם, חשוב לי לא לצלם סתם. אפילו אם זה כמעט סתם, נורא קרוב לאיך שבד"כ נהוג לצלם, אני חייב לתת איזשהו טאצ'.
מה מרכיב את הטאצ' שלי? הרבה מאוד אלמנטים, אבל אפשר אולי לכלול אותם תחת הגדרה אחת - סגנון קולנועי.
אני מסביר: אנחנו רגילים שמצלמים אותנו, בין אם בוידאו או בסטילס. בד"כ מצלם אותנו חבר או בן משפחה, לפעמים צלם באירוע - אבל תמיד אנחנו מודעים לצילום. בקולנוע לעומת זאת, אחת ההנחיות הבסיסיות ששחקנים מקבלים היא לא להביט למצלמה. השחקנים פועלים בתוך סצינה, ואנחנו הצופים נשאבים אליה ומאמינים לה רק אם לא מזכירים לנו שאלה שחקנים בסט עם מצלמות ואיפור ובמאי. אנחנו רגילים לראות "חיים של אחרים" בטלוויזיה ובקולנוע, אבל תמונות שלנו אנחנו רגילים לראות רק כשאנחנו מביטים למצלמה. למה? ככה יצא.
כשאני קורא לעצמי זבוב על הקיר, אני בעצם מייחס לעצמי שם של סגנון - אפילו לא סגנון צילום, אלא סגנון. לראות ולא להיות מורגש. צילום הסטילס שלי מנסה לא להתערב בסביבה, לא להפריע לרגעים, כדי שיעברו במלוא האותנטיות שלהם לפריים המצולם. ממש כמו שחקנים שמקבלים הנחיה לעשות הכל כדי להפוך את הסצינה לאמינה. לא כל אחד יכול להיות צלם זבוב על הקיר - צריך לדעת להתבדל. לדעתי זה קצת עניין של אופי. לדעתי זה קצת עניין של אופי לא כל כך ישראלי. אבל זו רק דעתי.
עוד דבר שלקחתי מהקולנוע הוא הקומפוזיציה. הקולנוע הבין בשלב מאוד מוקדם שכדי ליצור שילהוב של הצופים - מתח, אמפתיה, ריחוק, ריגוש - צריך לשחק בפריים. אי אפשר לצלם סצינה שלמה מרחוק, בצורה פרונטלית לאורך זמן ולצפות שהצופה ייתחבר, יזדהה ויתרגש - זה לא עובד. זה משעמם. מתח נבנה בקלוז-אפים, במעבר בין דמויות, בצילומים מזוויות שונות. גם בקומפוזציות שלי אני מנסה להכיל את את הסטנדרט הקולנועי על צילום הסטילס שלי. לא מספיק לצלם מישהו שלא מסתכל אל המצלמה, חשוב לי לתפוס אותו באופן הנכון ביותר לפעולה שלו, לאינטרקציה שלו עם הסביבה.
וכאן אני מגיע לקטע המצחיק - אחת מהתגובות שאני לא מקבל מלקוחות, אבל יצא לי כבר כמה פעמים לקבל בעקיפין ממכרים משותפים, היא לגבי הראשים החתוכים. התמונות יפות, מאוד מיוחדות, אבל אנשים נעים בחוסר נחת בכסא כשהם לא מבינים למה הראשים בחלק מהתמונות חתוכים. זה מצחיק אותי כי אנשים לא בטוחים אם זו טעות, אולי חוסר תשומת לב שלי לפרטים - אולי משהו שהם לא מבינים.
אני לא מאשים אותם בבלבול - זה עניין של סגנון, טעם ובעיקר הרגל. אם להשוות עוד פעם לקולנוע - שימו לב שבאקסטרים קלוז-אפים חותכים לפעמים את הראש. זה עניין קומפוזיציוני, אסתטי שמעוניין לבודד בתוך הפריים רק חלק מהפנים ולא את כולם. צילום הוא מקצוע של פרטים ולפעמים מעניין לבודד פרטים מהסביבה שלהם כדי להעביר אימפקט מלא של רגע או של דמות.
קבלו משימה - בפעם הבאה שאתה רואים בחורה מאוד יפה בסביבתכם, נסו רגע לדמיין אותה בלי השיער שלה, אולי עם תספורת קצרה. הכוונה היא לנסות להגיע למצב שאתם מתעמקים רק בתווי הפנים שלה - שימו לב שתחשבו עליה דברים שונים - ייתכן שהיא כבר לא תהיה יפה בעינכם, או אולי תהיה יפה עוד יותר. פועל גם על בחורות לא יפות, על בחורים ועל כל דבר - שאלוהים ישמור אותי לא להסתכסך פה עם אף תת אוכלוסיה.
רוצה לומר - הבחירה "לחתוך ראשים" כמו שקוראים לה מאחורי הגב שלי היא בחירה מודעת, שבקומפוזיציה הנכונה עם הרגע הנכון יכולה להוליד תמונות מדהימות, לא שגרתיות ומרגשות. ספרתי - מעל שלושים אנשים עד היום שינו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לתמונה שאני צילמתי לפי הסטנדרטים המפורטים למעלה. זה קשור? לדעתי כן.
חלילה לי מלזלזל בלקוחותיי - לקוח לא מרוצה הוא כשלון פרטי שלי. אבל מה לגבי לקוח שמרוצה מאוד מהשירות אבל לא מתחבר לתמונות? מה עם לקוח שרוצה מראש לקבל משהו רגיל יותר, שמצריך פחות עיכול? אלה שאלות טובות וחשובות שמעסיקות אותי. כמו שאמרתי, מעולם לא פנו אליי בטענה לגבי הסגנון שלי - זה רק לפעמים, בדיעבד, בעקיפין, ממכר משותף - ובכ"ז אני מוצא את עצמי בכל פעם מול השאלה - האם להתנצל על הסגנון שלי? האם להתפשר על הסגנון שלי? התשובה כנראה טמונה במצב הכלכלי של כל צלם וצלם, כל אמן ואמן.מוקדש באהבה לכל הראשים החתוכים והפריימים השגויים באשר הם.
פוסט מעולה, ואתה, אחי היקר, צלם מחונן.
ReplyDelete