למי שחושב שבציר ענבים הוא חוויה טכנית שמתחילה ונגמרת בכרם – טעות בידו. בציר ענבים הוא החוויה החברתית, הקולינרית והרוחנית שמתחילה בהזמנה, עוברת דרך האירוח ומסתיימת בזכרון מתוק שנשאר לעוד הרבה זמן. כך למדתי אצל משפחת קדם, בעלי יקב אסף שברמת הגולן.
אתם צריכים לראות את החברה שלי ואותי כדי להבין כמה אנחנו רחוקים מהסצינה החקלאית: שני ג'ינג'ים בעלי עור לבן/שקוף, שיער כתום, עור ידיים ללא רבב וחולצות (תואמות, למרבה המבוכה) מבד מנדף זיעה. ושנינו עירוניים מהסוג המזוקק ביותר – תל אביביים.
את אורן קדם, הבן של אסף והדסה, לא הכרנו באופן אישי. באנו עם חברים שמכירים. כשהתאספנו על הדשא של המשפחה התברר לנו לאט לאט – כולם פה נעים בין חברים ממעגל ראשון לבין חברים ממעגל תשיעי. אנחנו לא היחידים שלא מכירים כמעט אף אחד. אבל היכרות זה עניין מאוד נזיל, בייחוד בערב, סביב מדורה עם אוכל נהדר והמון המון המון יין טוב. נראה אותך נשאר זר בכאלה תנאים.
בלי להתבייש הצגתי את עצמי לכל מי שנתקלתי בו – זוג וחצי בני חמישים מפתח תקווה/הוד השרון שבאו כי אורן אמר להם פעם, במפגש מקרי, שיבואו. שני חברה בני שבעים שפשוט אוהבים ענבים ויין – לדבר ולעשות. ארבע קבוצות שונות של צעירים, לא קשורות האחת לשניה אבל כולן קשורות לאורן מתקופות ומסיטואציות שונות בחיים. פה חברה של חבר משותף, שם ידידה של ידיד של חברים. ולבסוף – בני משפחת קדם עצמם – תומר (ריקו), שחר (שוחי), עדי (דידי), אורן (עוגן), אבא אסף ואמא הדסה – ערימה של אנשים חמודים ומכניסי אורחים.
ארבע גיטרות היו סביב המדורה בכל רגע נתון. שלושה פוייקה שבישלו אוכל מופלא. אולי 20 בקבוקי יין נפתחו וזרמו בחופשיות בין האורחים. שני בתים עם דלתות פתוחות. דשא, ספסלים, נדנדות, אוויר של מושב, שיכרות, נרגילה, מפוחית שמאלתרת ליווי לגיטרה, אוהלים שנפרשים לאט לאט על הדשא של המשפחה וכל זה מתמצה לאווירה מקסימה, כזאת שעושה להתגעגע לכל מה שטוב בחיים.
התחלתי בלספר על ההשכמה הנעימה שליטפה אותנו אל תוך בוקר של "עבודה עברית" (ככה קוראים לזה במשפחת קדם). הסבירו לי שכל דבר שאורן עושה הוא עושה ברוגע ובשלווה. סיפרו לי גם שהבישול של הדסה שווה כל עבודה פיזית מאומצת. ולא שיקרו. בנינוחות רבה קיפלנו איש איש את אוהלו, ארזנו תיקים, התכבדנו בקפה ובעוגיות מדהימות תוצרת בית ועלינו על הטרקטור שהסיע אותנו לחלקת הקברנה של משפחת קדם.
שורות גפנים ארוכות ומסודרות עם מאות אשכולות שנחבאים בין העלים. הסבר קצר לגבי העבודה – ויאללה. שורות של אנשים, הלומים מהטבע הזר ומשעת הבוקר הזרה לא פחות, בוצרים ובוצרים – מהגפן לדלי. לפעמים טועמים – רק ענב, מקסימום אשכול – מתוק שאי אפשר לתאר. ולמי אכפת שזה לא שטוף, שהכל מאובק – הידיים גם ככה מלוכלכות, מלאות מיץ ענבים וסימני עבודה – אנחנו הרי לא בתל אביב. מדי פעם ברחנו למנוחה תחת הצלייה שפרסה המשפחה בין הגפנים. ואז הגיעה ארוחת הבוקר.
הדסה פתחה שולחן, שוחי פתח גזיה. טחינה, חומוס, לבנה – הכל תוצרת בית. סלט טרי, קפה ממריץ, סיגריה וחזרה לעבודה. המשכנו לבצור עד תום החלקה, עד שעה אחת וחצי בצהריים. היינו מותשים, מטונפים ומאושרים. הצטלמנו, שיהיה למזכרת, ונסענו למקום שבו היין קורה. ראינו את הענבים שבצרנו מעובדים וממויינים. קיבלנו סיור והסבר לגבי תהליך הייצור. התכבדנו בבירה וביין תוצרת בית. קיבלנו כל אחד בקבוק יין במתנה – תמורה לעמל הרב וגם חולצות למזכרת, עליהן הכתובת "עבודה עברית". וכשחשבנו שבזה תמו ההפתעות, הדסה התעקשה לתת שקית תפוחים לכל אחד – מהמטע של המשפחה כמובן.
אותי באופן אישי זה הקסים. משפחת קדם הזמינה אותנו לחוויה שבה כולם מרוויחים, חוויה נקיה מאקטים שיווקיים – רק הנוסחא הפשוטה, זו שמחזיקה טיילים ברחבי העולם תקופות ארוכות – הכנסת אורחים תמורת עבודה. רק שכאן מדובר בהכנסת אורחים חמה במיוחד. כזאת שלא מנסה אבל מצליחה.
ואותי, כצלם, החוויה הזאת מספקת במיוחד. משהו בלב נפתח לנוכח עוצמות כאלה של טבע ופשטות. וכשהלב נפתח – העיניים מדברות. האנשים אפופי החוויה מוצאים את דרכם אל העדשה שלי, אל הפריימים שלי – עם רקע ירוק-סגול של גפנים בשלות. למזכרת נצח מרגע יפה בחיים.
בציר 2010, יקב אסף, משפחת קדם, מושב קדמת צבי. חפשו אותם.
לאלבום התמונות המלא לחצו כאן.
No comments:
Post a Comment