אובזרבציה: התנהלות כלכלית אישית

טעימה מהשחור והלבן שבו אני רואה את העולם:

אנשים נוטים להפריד את ההתנהלות הפרטית מההתנהלות העסקית, אבל העובדות במציאות שונות: אנחנו כאנשים פרטיים חיים בעולם קפיטליסטי, ואנחנו יכולים להיות רק אחד משני דברים – מערכת כלכלית או מקרה סעד.

מערכת כלכלית יכולה להיות בהפסד, מאוזנת או ברווח. מה שהופך מערכת כלכלית למערכת כלכלית היא העובדה שיש לה התנהלות, תכנון, עוגן במציאות, הבנה של הסביבה הכלכלית. במגזר העסקי זה פשוט – יש רווח, יש הפסד, יש תזרים מזומנים, יש קו אשראי. עסק חווה ימים טובים יותר וימים טובים פחות, אבל עסק לא יאריך ימים אם הוא ישוט בחלל ללא תכנון, ללא תכנית. עסק דורש הבנה של מסוגלות לייצר רווח אל מול מסוגלות לעמוד בהתחייבויות. לעסק יש רצון להתקיים ומן הסתם גם לגדול.

במישור האישי, כך נראה לי, אנשים מקלים ראש. יש הכנסה, יש הוצאות מחייה, יש חסכונות, יש הנאות. הרצון הבסיסי הוא להיות תמיד עם הראש מעל המים. הרצון הפחות בסיסי הוא להיות מסודרים. אבל מה בין רצון ליכולת? במישור האישי ישנו האלמנט של רמת מחייה – מה אני רוצה, מה אני אוהב ולמה התרגלתי. אנשים רבים סביבי, כך מסתבר, נותנים לרמת המחייה שלהם להכתיב את מהלך העניינים – האוטו שאני אוהב, פעילויות הפנאי שאני אוהב, הנדיבות שאני אוהב להפגין – הרבה פעמים בלי קשר או בקשר קלוש בלבד למציאות הכלכלית.

זה לא סוד שרבים וטובים מנהלים את הפן הכלכלי של חייהם הפרטיים במתכונת של כיבוי שריפות: חיים על המינוס, לפעמים נכנסת ירושה, לפעמים מתקבלת מתנה לא צפויה, לפעמים נכנס סכום מביטוח בדיוק ברגע המתאים ולפעמים משתחררת תכנית חיסכון. אבל הדבר מייצר אשליה – להתמכר למתכונת כיבוי השריפות היא בעצם להגיד "אני מערכת כלכלית לא מתפקדת". ההוצאות שלי אינן ביחס להכנסות שלי, רמת המחייה שלי אינה מותאמת ליכולת שלי לממן את חיי.

בעסקים זה ברור – פשיטת הרגל באופק. בחיים הפרטיים זה פחות ברור – כל עוד אנחנו חיים, אנחנו לא פושטים רגל. נצטרך מזון, קורת גג, גרוש ליום שחור. נצטרך לתמוך בילדינו, נצטרך להבטיח את עתידנו. בחיים הפרטיים אנחנו מרשים לעצמנו מה שאף בנקאי לא היה מרשה לנו אם היינו עסק. אנחנו פונים לעתודות שלנו, מכלים אותן אחת אחרי השניה, פונים לחברינו ולבני משפחתנו. פונים לבנקים להלוואות, פונים לשוק אפור, פונים לשוק שחור. בסוף נקבץ נדבה.

מקסם השווא של רמת החיים שלנו הוא אסון. מחייה מחוץ לגבולות היכולת שלנו יכולה להיראות אפשרית רק כל עוד יש מאיפה לגרד. אבל אם המערכת הכלכלית היא לא מערכת כלכלית, יבוא היום שבו נעמוד מול שוקת שבורה. יש שיגידו שביום הזה נהפוך למקרה סעד. אני מחמיר וטוען – למקרה סעד אנחנו הופכים כשאנחנו מכלים משאבים ללא התנהלות כלכלית נבונה, שנים לפני מועד השוקת השבורה.

כל אדם הוא הנושא היחידי באחריות לחייו שלו. לא ההורים שלו, לא המדינה שלו ולא החברים שלו. לא מעניין ולא יעניין אף אחד בערוב הימים לשמוע תירוצים והסברים לשוקת השבורה. כולם יחייכו ברחמים, אולי אפילו יזרקו נדבה קטנה, וימשיכו לחיות את חייהם שלהם – החיים היחידיים עליהם אחריותם חלה. בסוף היום כל אדם לעצמו.

***

נסעתי לגוואטמלה. על גג של מלון משפחתי בעיירה זנוחה פגשתי אישה אמריקאית זקנה. "אני לא תיירת" היא הסבירה לי. "אני גרה כאן". היא שוכרת חדר על בסיס יומי במלון בצ'צ'יקוסטננגה, עיירה לא יפה במיוחד ורחוקה מלהיות המקום שבו היא רוצה לחיות. היא עושה את זה כי הגיע היום, והפנסיה הדלה שברשותה לא מאפשרת לה לחיות, פשוטו כמשמעו, בארה"ב – מקום הולדתה. היא חיה רחוק ממשפחתה במקום זול שאותו היא יכולה להרשות לעצמה.

מסכנה, כך חשבתי לעצמי בהתחלה, אבל ככל שהתעמקתי בה הבנתי שאין בה מסכנות. היא שמחה-עצובה, כיוון שבערוב ימיה, מול המציאות הכלכלית שלה, היא בחרה להתאים את רמת המחייה שלה למה שידה משגת. היא בחרה לא להיות לנטל על הסובבים אותה. הצטערתי לראות אותה במצבה, אבל למדתי ממנה משהו על חיבור למציאות, הפנמה והשלמה.

(מוקדש לתמרה הספרית)