דודו, 37, ליצן

"זה מתחיל בחמש? מחכים לעוד כמה ילדים? ...יש לי זמן לסיגריה?"
דודו הליצן, 37, אבא לשניים, חלם להיות שחקן. למד להיות שחקן. לא הצליח להתפרנס מזה. היום הוא עושה ימי הולדת לילדים. האיפור הלבן מסתיר אבל לא באמת זיפים של חוסר אכפתיות. בגדי הליצן מקומטים מלהיות זרוקים בתא המטען של הפונטו. ילדים - לא שומעים אתכם! לא אכלתם ארוחת בוקר? המדונה שיורדת מהאוזן לפה, הבידורית הזולה שמנגנת דיסקים של ילדים בלי איכות, בלי סגנון. דודו הליצן. יובל המבולבל. חליל הדביל. כל מה שאני מצליח לדמיין כשאומרים לי "בוא לצלם מסיבת יום הולדת לילד בן חמש".

ושוב התמזל מזלי להתלוות לאשת מקצוע חצי מיוחדת שהראתה לי שמסיבת יום הולדת לילד בן חמש יכולה להיות דבר מעורר השראה, בונה ומדליק. תכירו - עדי רביב, יפה ומוכשרת, אמא לאיתמר, אחותי. עדי החליטה לתרגם את היצירתיות שלה ואת האהבה שלה לילדים להפעלות ביצירה מוכוונת מיחזור. טוב לסביבה - טוב לכולם. וביום ההולדת של הבן הבכור שלה - הסנדלרית הזאת לא הלכה יחפה.

היה משהו מדליק באירוע האחרצהריימי הזה בפארק. הוא היה שקט ונכון. ושימח אותי אין קץ שלא היה שם רמקול עם שירי זוועות לילדים. לא היה דודו הליצן הצעקן, לא הייתה אקסטראווגאנזה. הייתה הפעלה ערכית, מתוזמנת, מחושבת מראש ובוגרת. ההורים, שבד"כ מתכנסים בצד לדבר על שוק ההון, על קניות ועל וואטאבר, היו מאוד פעילים ביצירה של הילדים שלהם. כולם חזרו הבייתה עם מזכרות שהם עצמם הכינו!

ובנוגע אליי - אני יצאתי מבסוט. קיבלתי את הקהל שאני הכי אוהב לצלם - אנשים תוך כדי אינטרקציה חברתית, תוך כדי פעולה, תוך כדי יצירה. ילדים והורים בחוויה אמיתית, אותנטית ומשלהבת. הרבה יותר מוצלח מערימת ילדים שבוהים במפעיל רעשן, נדושן ויקרן. ויסלח לי דודו, 37, ליצן.

את עדי רביב, או בשמה העסקי - יוצרים ירוק, אפשר למצוא כאן. וגם כאן: 050-4410976
ואותי - אותי אתם יודעים איפה לחפש.

צעצוע טופּי חדש

כשנסעתי לבד לטיול בחו"ל בפעם הראשונה גיליתי שאם אני רוצה תמונות של עצמי למזכרת – אני צריך לצלם אותן בעצמי. הזבוב על הקיר שבי גרם לי לצלם המון סיטואציות והמון אנשים, ורק בסוף היום הראשון, כשעברתי על התמונות, הבנתי שאם אני לא אצלם את עצמי – אני לא אהיה קיים בתמונות המזכרת מהטיול שלי.

אז התחלתי לצלם. כשאתה מצלם את עצמך באופן ידני (בלי טיימר וחצובה), הדבר הטבעי לעשות הוא לשלוח יד קדימה ולתפוס אותך ואת הרקע שבו אתה נמצא. אבל אני התחכמתי, ניסיתי כל מני דברים ובסוף מצאתי שכשאתה מצלם את עצמך באופן ידני – דווקא לשלוח יד למעלה ולצלם את עצמך מביט לגובה וברקע הרצפה שעליה אתה עומד – דווקא התמונות האלה יוצאות הכי יפות. ולמה? קשה להסביר. משהו בגוף שלנו מתנהג אחרת כשהוא נאלץ להביט למעלה – הגידים בצוואר נמתחים אחרת, המבט משדר מאמץ – הכל משתבש, אבל משתבש לטובה.

בשבילי, לגלות את זה בערב הראשון של הטיול שלי לגואטמאלה היה כמו בשביל ילד בן שלוש לקבל צעצוע חדש – לא יכולתי להפסיק. כשהייתי עם אנשים הייתי הזבוב על הקיר, אבל כשהייתי לרגע לבד – מיד צילמתי את עצמי מלמעלה. התחלתי לשים לב למשטחים שעליהם אני נמצא – ריצוף מעניין במיוחד, סדינים מעניינים במלון, חדר שירותים שמצטלם טוב – האם זה שווה תמונה טופית (top)?

כשחזרתי לארץ, התמונות הטופיות משכו המון תשומת לב. הרבה חיוב וגם הרבה צחוק. מסתבר שאנשים לא נשארים אדישים לתמונות שונות ומשונות של יקיריהם.

קבלו ממני במתנה צעצוע - שלפו פלאפונים, מצלמות או כל ציוד אחר ושלחו לי תמונות טופיות של עצמכם, למייל (amit@flyonthewall.co.il) או לדף של זבוב על הקיר בפייסבוק. נפרסם את כולן, נעשה סקר פופולאריות – ומי יודע, אולי יהיו פרסים...