Tuesday, March 30, 2010

יום בחיים

מזה שנים שאני מסתובב עם המחשבה שאני לא מכיר לגמרי את האנשים שהכי קרובים אליי. החברים הכי טובים שלי, אלה שאני מכיר מהילדות המוקדמת – אני יודע איך הם נשמעים, איך עובד ההומור שלהם, מה נקודות החולשה שלהם, מה הטעם שלהם במוזיקה, איפה הם הכי אוהבים לקרוא עיתון. אבל לא ראיתי אף אחד מהם במקום העבודה שלו, מה שנקרא "בתפקיד".

טלו השפית בסביבת העבודה, מתוך יום במטבח של טלו


צד שונה לחלוטין של אנשים נחשף כשהם באינטראקציה של מקום עבודה. יעילות מסוג אחר, כפיפות להיררכיה, התמודדות עם לחצים – אני בטוח שהחברים שלי מכילים צד שלם וגדול שאני לא מכיר, שאני לא רואה והכי גרוע – הוא הצד הדומיננטי שלהם במשך רוב שעות השבוע. את הצד שאני, החבר הכי טוב, לא מכיר מכירים אנשים אקראיים - חברים לעבודה, בוסים, לקוחות – זה לא פייר.

מתוך יום במטבח של טלו


אחת המטרות של זבוב על הקיר היא לתעד את ההווי היומיומי של אנשים. אצלי זה נובע מסקרנות, אבל זה גם יכול להיות מזכרת נהדרת – להביא צלם מקצועי למקום העבודה של אדם אהוב כמתנת מזכרת – זה לא נהוג היום, וחבל. למה מזכרת מקצועית רק מחתונות? למה לא מהיומיום?

מתוך יום במטבח של טלו


התמזל מזלי להתגלגל לבית העסק של טלו אברהמי – שפית מעולה ובחורה חמודה ביותר – כדי לצלם אותה בעבודתה. העסק של טלו הוא בעצם קייטרינג גורמה בהזמנה מראש מתוך תפריט קבוע – מה שאומר מטבח בייתי, הרבה חברים שעוזרים והרבה אהבה שמסתובבת בין הכלים.

הרבה אהבה, מתוך יום במטבח של טלו


מבחינתי – המטבח של טלו היה יריית פתיחה כיפית במיוחד לצילום אנשים במקום עבודתם. אז לכם החברים הטובים של טלו, בני המשפחה הקרובים ולכל מי שמכיר אותה קצת או קצת יותר – קבלו את טלו של העבודה, טלו של הסירים, טלו שאולי לא ראיתם עד היום. ולטלו המקסימה – קבלי מזכרת מיום של עבודה.

צבא של הזמנות, מתוך יום במטבח של טלו



להזמנות ויצירת קשר עם טלו:
טלו-פון: 052.420.7788, 050.643.9077
דוא"ל: talu.michal@gmail.com


Friday, March 26, 2010

אני, עד לפני זבוב על הקיר


מי לא אוהב ילדים?
רק אנשים קרי לב, אנשים ממורמרים ועצובים - רק הם לא אוהבים ילדים. כי ילדים הם גלולה מרוכזת של שמחת חיים, של חוויה אינסופית וטריה של העולם. הם רצים, הם צועקים, הם נתקלים בקירות ובוכים, הם מנג'סים בלי סוף - הם אמיתיים! אז איך אפשר לא לאהוב ילדים?

אחיין + צ'ופסטיקס


והרי גילוי מרעיש - אני לא אוהב ילדים. ולמה? כי הם רצים, הם צועקים, הם נתקלים בקירות ובוכים, הם מנג'סים בלי סוף - הם 100% אמיתיים, בלי שום סינון. מה מעניין בהם? הם לא שותפים לשיחה, בטח לא לשיחה מעניינת, אין להם סאב-טקסט, לא צריך לפרש את כוונותיהם - אז איפה הכיף?

...ואז התחלתי לצלם לפרנסתי.
אנשים כידוע הם האובייקט האהוב עליי, והיום אנשים מגיעים עם ילדים. ואנשים אוהבים תמונות של ילדיהם. והזבוב שעל הקיר לא יכול להתעלם מהריצות, הצעקות, הבכיות - זה כל כך אמיתי! ומה שאמיתי בחיים יוצא נהדר בתמונות. זבוב על הקיר מעדיף ילד בוכה אחד ביד משתי אמאות שאוכלות סושי על העץ.

ג'ינג'י מתולתל לקיצון


לאחרונה צילמתי מספר אירועים משפחתיים ונוכחתי לדעת לא רק שילדים כבר לא מפריעים לי, אלא שאני למעשה אוהב אותם! במבט בלתי מזויין המציאות נראית כמו רעש והמולה, ברדק של הורים-וילדים, ילדים-וילדים, ילדים-וקירות - קשה לבודד אלמנטים, אנשים, רגעים. אבל עדשת המצלמה מכריחה אותך לשים לב לפרטים - היא נותנת לך מרובע (פריים) ורק את מה שבתוכו אתה יכול לחוות. המצלמה מכריחה אותך לראות רגעים קטנים, הבעות פנים, רגשות כנים. המצלמה לימדה אותי שילדים זה עם מדהים. שריצות וקירות וניגו'ס הם נכס מהמם!

אז מי לא אוהב ילדים?
אני, עד לפני זבוב על הקיר. ואולי זה רק מנגנון פסיכולוגי שמתעורר בגלל גל ההריונות והלידות שמקיף אותי מלפניי, מאחוריי ומכל צדדיי. אבל גם אם כן - למי אכפת? למדתי לאהוב עוד אחוז אדיר מאוכלוסיית העולם. אני כבר לא קר לב, ממורמר ועצוב. התקבלתי למועדון הנחשק והבלתי נמנע של האנושות.

רגע משפחתי כובש