Monday, April 18, 2011

All a foreigner needs to know for Seder Pessakh


All a foreigner needs to know for…

Seder Pessakh

(according to my mum. seriously.)


0) There is no real point in reading the Hagada, because it is not even in Hebrew. This is why we are going to tell you (shortly, before the food gets cold) about the essence of Pessakh and the Hagada. Here it comes:

1) The word 'Hagada' (הגדה) comes from the verb to tell (להגיד), and this is the main thing about Pessakh – telling the youngsters again and again the story of the Jewish people (a.k.a 'the people of Israel' back then) and the escape from Egyptian slavery. A well-known quote from the Hagada goes "…in every generation all Israeli people should consider themselves as if it was them who escaped from Egypt". But why is that?

2) It is because freedom is one of the highest values for mankind. Not just physical freedom, but also freedom of mind and soul – not being occupied by anything that is earthly and of substance.

3) Also because the lack of freedom and the lack of state (diaspora) is a big issue for the Jewish people. And also because having freedom and having a state can (and maybe even does) make us forget how it was for us when we didn't have a place of our own. Another well-known quote is "…love the foreigners, because you yourself were once a foreigner in Egypt". Menachem Begin accepted Vietnamese refugees under this very spirit.

4) The 10 strikes that the Jewish god laid upon the Egyptians are a harsh part in the Hagada, and is meant to teach the people of whatever nation that they are responsible for the actions of their governors, and they are the ones to be punished if it turns sour. Relevant to so many nations today, and Israel especially…

5) A Jewish holiday without mentioning god? Not really… According to the bible he made an alliance (Brit) with the people of Israel (Jews to be) for we/they were the chosen ones. Accepting the foreigners and telling the story of the Hagada is actually signaling our young generations – don't be vain for being the chosen ones. Feeling like the chosen ones kept the Jewish fire burning throughout history when Jewish people had no home. Now there is a home and we must abandon the 'chosen people' line.

6) Leil Haseder (free translation: night of the order) is called that way for the sequential order of actions that is dictated to us by the Hagada book – the Seder Pessakh ceremony.

7) The big decorated table is a custom to show that we are self-confident and in no rush, unlike our ancestors who rushed away from Egypt on one intense night.

8) Having boiled egg with salty water – an egg stands for grief in the Jewish tradition. Salty water is a symbol for tears. These two are a way to mention the Jewish grief for the destruction of the temple. Dodgy connection, I know, but Jewish people don't need much of a reason to celebrate some good grief.

9) For that reason it is custom to break a glass when getting married – remembering the grief even in happy times.

10) Let's say it again: Grief.

11) Matsa is the Kosher bread. The people of Israel escaping from Egypt didn't have time to bake bread for sandwiches to take with them on the road from Egypt. The dough didn't have time to rise and Matsas are the result – sad sad bread. This is why throughout Pessakh no bread or wheat product is allowed.

12) As KIDS are the target market for this entire evening, and because of the great importance of the topics being dealt around the table, there are elements that are meant to keep kids awake throughout the long evening. Afikoman is a piece of Matsa that is being hidden around the house by the conductor of the Seder. At the end of the evening the kids rave the house in attempt to find it – he who finds it gets a reward. It's all about the incentives…

13) Walnuts are being handed to the kids to play with to pass the time.

14) The door of the house is kept slightly open the entire evening and a fancy glass of wine is poured – all of this is for 'Eliyahu Hanavi' (Elijah the profit) that, as you all know, visits every Jewish house in the night of the Seder and sips a bit from the wine when nobody notices. Kids are shocked when their attention is pointed to the fact that the cup is suddenly less than full…

15) The Seder plate has a few bizarre elements that call for explanation:

a. Leg of a chicken (being referred to as 'arm' in Hebrew) – stands for either the strong arm (idiom for harshness) that god showed the Egyptians.

b. Karpas – a piece of lettuce that stands for the hard work of the Jewish slaves in Egypt. Only god knows why… no, literally: only god knows why is there a connection between the two.

c. 3 Matsas – symbolize 3 three ancient fathers of the Israeli people: Abraham, Isaac and Jacob.

d. Kharoset – a sweet gray mixture of stuff that is a real treat and stands for the cement that was used to build the pyramids.

e. Egg – one of the Pessakh sacrifices.

f. Maror – (from the word 'Mar' - bitter) a bitter vegetable to symbolize the bitter life of slavery.

g. Khazeret – a spicy thingy that stands for something.

16) The name Pessakh is from the word 'pasakh' which means skipped. Before the 10th and last strike was laid upon the Egyptians – the death of the oldest son in every family – Jewish people went from house to house and marked the doors of the Egyptian houses with red paint. God skipped all the unmarked houses when committing the action.

Last thing but a very important one:

This short guide is very shallow and superficial and gives you merely a taste of the traditions around the table of a secular family. There is so much more to Pessakh, the stories, the meanings, the conclusions to draw, the ideas to discuss – this is just the tip of it. If you are into it, groups can be arranged to discuss more, read more texts, ask more questions and ponder upon them all night long. Done a few times with the right people and the right accessibility to written sources and Judaism – it is fascinating. No less.

Hag Sameakh!

Friday, February 18, 2011

סרוסי vs פוזנוביץ'

"פוזנוביץ'" היה יושב דקות ארוכות על הכוונת לפני שהיה משחרר יריה. ולא הייתה פעם שהוא לא פגע בדיוק איפה שהוא רצה והשיג בדיוק את התוצאה שהוא התכוון להשיג. הוא היה בחור מרוקאי, עב-בשר ורב-שרירים, והדיסוננס הזה בין המראה שלו לאופן שבו הוא היה יורה גרם לחבר'ה מהמחלקה לקרוא לו בצחוק - פוזנוביץ'. כשמישהו כבר קרא בשם האמיתי שלו - אמיר סרוסי - זה היה מופנה לבחור אחר מהמחלקה, שלחלוטין במקרה היה ההיפך המדוייק מסרוסי - עור בהיר (כמעט שקוף - נשבע שיכלת לראות לו ת'קקה בתוך הגוף), שיער ג'ינג'י ומבט מוטרף בעיניים. אותו בחור, שגיא פוזנוביץ' שמו, היה מסוכן לא פחות מסרוסי עם רובה ביד אבל מסוכן בדרך מאוד שונה - הוא היה יורה בלי לראות בעיניים - צרורות מפוזרים לכל הכיוונים - החורבן שהוא היה משאיר אחריו היה מטיל פחד באנשים שסביבו ועל אחת כמה וכמה באנשים שמולו.

"פוזנוביץ'" ו-"סרוסי" - אחד יורה כמו "אשכנזי" והאחר כמו "מרוקאי" - שניהם כאבו לאויב, לשניהם יצא שם שהלך לפניהם בגדוד ושניהם נחשבו אמנים עם רובה ביד. היום ברור לי בדיעבד ששניהם פוצצו אותי בהשראה...

כשביקשתי מנועה דולברג, ילדה ג'ינג'ית עם כישרון שנוטף ממנה, לעצב לי את אתר האינטרנט לזבוב על הקיר אני זוכר שהיו לי הרבה דרישות. בראש שלי האתר היה משוגע לגמרי, מלא אופציות, גלריות, פלאשים, קליקים - חג המולד של אתרי האינטרנט. נועה השקיעה את הסבלנות והזמן כדי להסביר לי שמעט זה הרבה ושאתר האינטרנט שלי הולך להיות כרטיס ביקור און-לייני בלבד. וכך באמת קרה (לשמחתי), אבל דרישה אחת שהייתה שם במקור, בסדום ועמורה האינטרנטי שהיה לי בראש, נשארה קרובה לליבי למרות שלא קרתה בסוף - הדרישה להיות מסוגל להציג רצפים של תמונות.

תמונה - מה הקטע שלה? זו שאלה טובה שאפשר להתלרלר עליה שעות.
אני אוהב שכל תמונה שלי נותנת בראש בכמה שיותר אספקטים - דמויות מעניינות, רגע מרתק, צבעים חיים, קומפוזציה אותנטית, תאורה מחמיאה, עניין ויזואלי - כל תמונה צריכה להצדיק את עצמה. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בעולם דיגיטלי: היום לצלם תמונה ולהציג אותה לכל העולם עולה כלום כסף וקורה בשלוש שניות. וזה יוצר הצפה של תמונות ותכנים ויזואליים שאיתם אנחנו צריכים להתמודד. אני זוכר שבימי האוניברסיטה עוד הייתי מגיע מדי פעם ממעבדת הפיתוח עם הדפסות טריות של פילם שהיה במצלמה שלושה חודשים וסוף-סוף סיימתי אותו - היינו מתגודדים כולם לראות את התמונות. היום מצלמים ושמים בפייסבוק תוך שניה. זה דבר נפלא, אין פה ביקורת, אבל לאף אחד אין זמן ליהנות מהעושר של כל תמונה ותמונה. זה יפה, זה לא, זאת כוסית, ההוא מכוער, מה היא עושה לו? רואים לה, רואים לו -
next picture.

כשקצב האש גדל, אנחנו גדלים איתו. יש שיגידו - למה לא לצלם תמונות כמו שצורכים אותן? בקלות דעת. בלי יותר מדי מחשבה. לי קשה עם זה - עם הסתמיות, עם המאסות, עם חוסר הכוונה והמחשבה שמוכנס לתמונות. אבל מצאתי דרך ליהנות מקצב האש בצילום - תכירו: רצפים.




מצלמים הרבה תמונות, מאסות של תמונות, בלי הקפדה על הפריים, בלי לוודא שכל פרט נמצא במקום - אבל עם תנועה ועם אלמנטים אסתטיים מאחדים. התמונות יכולות להיות נחמדות או לא נחמדות לחוד - אבל הכח שלהן נובע מהיותן חלק מרצף.

ניסיתי בקטנה, פעם אחת בלבד, להפסיק להיות פוזנוביץ' ולנסות להיות סרוסי. יצא לי מגניב.

נראה לי שאני אמשיך עם זה קצת..

Thursday, January 6, 2011

אינטגריטי, ראשים חתוכים, זבוב על הקיר

זה מצחיק, אבל שווה איזכור קצר - מה לקוחות (או לקוחות פוטנציאליים) חושבים עליי?
בתקופה שבה אני מצלם לפרנסתי יצא לי לקבל הרבה פידבק מלקוחות - רק לפעמים על התמונות (היפות) אבל תמיד תמיד על השירות. מה שמצחיק זה הפידבק שאני לא מקבל מהלקוחות, זה שנשאר מאחורי הגב שלי. הפידבק על העבודה שלי.

אני אסביר:
כשאני מביט בתמונה אני מחפש את הערכים המוספים, את האסתטיקה - את עבודת הצלם. כי לקחת מצלמה וללחוץ כל אחד יכול, בייחוד עם הציוד המתקדם והלא יקר שזמין היום לכולם.
אבל צלם מעניין, או בעצם צילום מעניין, הוא כזה שיש בו ערך מוסף, אינטרפרטציה. כשאני מצלם, חשוב לי לא לצלם סתם. אפילו אם זה כמעט סתם, נורא קרוב לאיך שבד"כ נהוג לצלם, אני חייב לתת איזשהו טאצ'.



מה מרכיב את הטאצ' שלי? הרבה מאוד אלמנטים, אבל אפשר אולי לכלול אותם תחת הגדרה אחת - סגנון קולנועי.
אני מסביר: אנחנו רגילים שמצלמים אותנו, בין אם בוידאו או בסטילס. בד"כ מצלם אותנו חבר או בן משפחה, לפעמים צלם באירוע - אבל תמיד אנחנו מודעים לצילום. בקולנוע לעומת זאת, אחת ההנחיות הבסיסיות ששחקנים מקבלים היא לא להביט למצלמה. השחקנים פועלים בתוך סצינה, ואנחנו הצופים נשאבים אליה ומאמינים לה רק אם לא מזכירים לנו שאלה שחקנים בסט עם מצלמות ואיפור ובמאי. אנחנו רגילים לראות "חיים של אחרים" בטלוויזיה ובקולנוע, אבל תמונות שלנו אנחנו רגילים לראות רק כשאנחנו מביטים למצלמה. למה? ככה יצא.

כשאני קורא לעצמי זבוב על הקיר, אני בעצם מייחס לעצמי שם של סגנון - אפילו לא סגנון צילום, אלא סגנון. לראות ולא להיות מורגש. צילום הסטילס שלי מנסה לא להתערב בסביבה, לא להפריע לרגעים, כדי שיעברו במלוא האותנטיות שלהם לפריים המצולם. ממש כמו שחקנים שמקבלים הנחיה לעשות הכל כדי להפוך את הסצינה לאמינה. לא כל אחד יכול להיות צלם זבוב על הקיר - צריך לדעת להתבדל. לדעתי זה קצת עניין של אופי. לדעתי זה קצת עניין של אופי לא כל כך ישראלי. אבל זו רק דעתי.



עוד דבר שלקחתי מהקולנוע הוא הקומפוזיציה. הקולנוע הבין בשלב מאוד מוקדם שכדי ליצור שילהוב של הצופים - מתח, אמפתיה, ריחוק, ריגוש - צריך לשחק בפריים. אי אפשר לצלם סצינה שלמה מרחוק, בצורה פרונטלית לאורך זמן ולצפות שהצופה ייתחבר, יזדהה ויתרגש - זה לא עובד. זה משעמם. מתח נבנה בקלוז-אפים, במעבר בין דמויות, בצילומים מזוויות שונות. גם בקומפוזציות שלי אני מנסה להכיל את את הסטנדרט הקולנועי על צילום הסטילס שלי. לא מספיק לצלם מישהו שלא מסתכל אל המצלמה, חשוב לי לתפוס אותו באופן הנכון ביותר לפעולה שלו, לאינטרקציה שלו עם הסביבה.

וכאן אני מגיע לקטע המצחיק - אחת מהתגובות שאני לא מקבל מלקוחות, אבל יצא לי כבר כמה פעמים לקבל בעקיפין ממכרים משותפים, היא לגבי הראשים החתוכים. התמונות יפות, מאוד מיוחדות, אבל אנשים נעים בחוסר נחת בכסא כשהם לא מבינים למה הראשים בחלק מהתמונות חתוכים. זה מצחיק אותי כי אנשים לא בטוחים אם זו טעות, אולי חוסר תשומת לב שלי לפרטים - אולי משהו שהם לא מבינים.



אני לא מאשים אותם בבלבול - זה עניין של סגנון, טעם ובעיקר הרגל. אם להשוות עוד פעם לקולנוע - שימו לב שבאקסטרים קלוז-אפים חותכים לפעמים את הראש. זה עניין קומפוזיציוני, אסתטי שמעוניין לבודד בתוך הפריים רק חלק מהפנים ולא את כולם. צילום הוא מקצוע של פרטים ולפעמים מעניין לבודד פרטים מהסביבה שלהם כדי להעביר אימפקט מלא של רגע או של דמות.



קבלו משימה - בפעם הבאה שאתה רואים בחורה מאוד יפה בסביבתכם, נסו רגע לדמיין אותה בלי השיער שלה, אולי עם תספורת קצרה. הכוונה היא לנסות להגיע למצב שאתם מתעמקים רק בתווי הפנים שלה - שימו לב שתחשבו עליה דברים שונים - ייתכן שהיא כבר לא תהיה יפה בעינכם, או אולי תהיה יפה עוד יותר. פועל גם על בחורות לא יפות, על בחורים ועל כל דבר - שאלוהים ישמור אותי לא להסתכסך פה עם אף תת אוכלוסיה.

רוצה לומר - הבחירה "לחתוך ראשים" כמו שקוראים לה מאחורי הגב שלי היא בחירה מודעת, שבקומפוזיציה הנכונה עם הרגע הנכון יכולה להוליד תמונות מדהימות, לא שגרתיות ומרגשות. ספרתי - מעל שלושים אנשים עד היום שינו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לתמונה שאני צילמתי לפי הסטנדרטים המפורטים למעלה. זה קשור? לדעתי כן.

חלילה לי מלזלזל בלקוחותיי - לקוח לא מרוצה הוא כשלון פרטי שלי. אבל מה לגבי לקוח שמרוצה מאוד מהשירות אבל לא מתחבר לתמונות? מה עם לקוח שרוצה מראש לקבל משהו רגיל יותר, שמצריך פחות עיכול? אלה שאלות טובות וחשובות שמעסיקות אותי. כמו שאמרתי, מעולם לא פנו אליי בטענה לגבי הסגנון שלי - זה רק לפעמים, בדיעבד, בעקיפין, ממכר משותף - ובכ"ז אני מוצא את עצמי בכל פעם מול השאלה - האם להתנצל על הסגנון שלי? האם להתפשר על הסגנון שלי? התשובה כנראה טמונה במצב הכלכלי של כל צלם וצלם, כל אמן ואמן.

מוקדש באהבה לכל הראשים החתוכים והפריימים השגויים באשר הם.


Monday, September 27, 2010

עת בציר הענבים, יקב אסף

בסביבות חמש בבוקר, כשאור ראשון כבר חדר לאוהל, שמעתי קול פעמון רחוק, נעים, מלטף. זוכר שחשבתי – הלוואי שההשכמה שלנו תהיה נעימה כמו הרעש הרחוק והמתוק הזה. תוך שניות גיליתי – זו ההשכמה.

למי שחושב שבציר ענבים הוא חוויה טכנית שמתחילה ונגמרת בכרם – טעות בידו. בציר ענבים הוא החוויה החברתית, הקולינרית והרוחנית שמתחילה בהזמנה, עוברת דרך האירוח ומסתיימת בזכרון מתוק שנשאר לעוד הרבה זמן. כך למדתי אצל משפחת קדם, בעלי יקב אסף שברמת הגולן.

אתם צריכים לראות את החברה שלי ואותי כדי להבין כמה אנחנו רחוקים מהסצינה החקלאית: שני ג'ינג'ים בעלי עור לבן/שקוף, שיער כתום, עור ידיים ללא רבב וחולצות (תואמות, למרבה המבוכה) מבד מנדף זיעה. ושנינו עירוניים מהסוג המזוקק ביותר – תל אביביים.

את אורן קדם, הבן של אסף והדסה, לא הכרנו באופן אישי. באנו עם חברים שמכירים. כשהתאספנו על הדשא של המשפחה התברר לנו לאט לאט – כולם פה נעים בין חברים ממעגל ראשון לבין חברים ממעגל תשיעי. אנחנו לא היחידים שלא מכירים כמעט אף אחד. אבל היכרות זה עניין מאוד נזיל, בייחוד בערב, סביב מדורה עם אוכל נהדר והמון המון המון יין טוב. נראה אותך נשאר זר בכאלה תנאים.

בלי להתבייש הצגתי את עצמי לכל מי שנתקלתי בו – זוג וחצי בני חמישים מפתח תקווה/הוד השרון שבאו כי אורן אמר להם פעם, במפגש מקרי, שיבואו. שני חברה בני שבעים שפשוט אוהבים ענבים ויין – לדבר ולעשות. ארבע קבוצות שונות של צעירים, לא קשורות האחת לשניה אבל כולן קשורות לאורן מתקופות ומסיטואציות שונות בחיים. פה חברה של חבר משותף, שם ידידה של ידיד של חברים. ולבסוף – בני משפחת קדם עצמם – תומר (ריקו), שחר (שוחי), עדי (דידי), אורן (עוגן), אבא אסף ואמא הדסה – ערימה של אנשים חמודים ומכניסי אורחים.

ארבע גיטרות היו סביב המדורה בכל רגע נתון. שלושה פוייקה שבישלו אוכל מופלא. אולי 20 בקבוקי יין נפתחו וזרמו בחופשיות בין האורחים. שני בתים עם דלתות פתוחות. דשא, ספסלים, נדנדות, אוויר של מושב, שיכרות, נרגילה, מפוחית שמאלתרת ליווי לגיטרה, אוהלים שנפרשים לאט לאט על הדשא של המשפחה וכל זה מתמצה לאווירה מקסימה, כזאת שעושה להתגעגע לכל מה שטוב בחיים.

התחלתי בלספר על ההשכמה הנעימה שליטפה אותנו אל תוך בוקר של "עבודה עברית" (ככה קוראים לזה במשפחת קדם). הסבירו לי שכל דבר שאורן עושה הוא עושה ברוגע ובשלווה. סיפרו לי גם שהבישול של הדסה שווה כל עבודה פיזית מאומצת. ולא שיקרו. בנינוחות רבה קיפלנו איש איש את אוהלו, ארזנו תיקים, התכבדנו בקפה ובעוגיות מדהימות תוצרת בית ועלינו על הטרקטור שהסיע אותנו לחלקת הקברנה של משפחת קדם.

שורות גפנים ארוכות ומסודרות עם מאות אשכולות שנחבאים בין העלים. הסבר קצר לגבי העבודה – ויאללה. שורות של אנשים, הלומים מהטבע הזר ומשעת הבוקר הזרה לא פחות, בוצרים ובוצרים – מהגפן לדלי. לפעמים טועמים – רק ענב, מקסימום אשכול – מתוק שאי אפשר לתאר. ולמי אכפת שזה לא שטוף, שהכל מאובק – הידיים גם ככה מלוכלכות, מלאות מיץ ענבים וסימני עבודה – אנחנו הרי לא בתל אביב. מדי פעם ברחנו למנוחה תחת הצלייה שפרסה המשפחה בין הגפנים. ואז הגיעה ארוחת הבוקר.

הדסה פתחה שולחן, שוחי פתח גזיה. טחינה, חומוס, לבנה – הכל תוצרת בית. סלט טרי, קפה ממריץ, סיגריה וחזרה לעבודה. המשכנו לבצור עד תום החלקה, עד שעה אחת וחצי בצהריים. היינו מותשים, מטונפים ומאושרים. הצטלמנו, שיהיה למזכרת, ונסענו למקום שבו היין קורה. ראינו את הענבים שבצרנו מעובדים וממויינים. קיבלנו סיור והסבר לגבי תהליך הייצור. התכבדנו בבירה וביין תוצרת בית. קיבלנו כל אחד בקבוק יין במתנה – תמורה לעמל הרב וגם חולצות למזכרת, עליהן הכתובת "עבודה עברית". וכשחשבנו שבזה תמו ההפתעות, הדסה התעקשה לתת שקית תפוחים לכל אחד – מהמטע של המשפחה כמובן.

אותי באופן אישי זה הקסים. משפחת קדם הזמינה אותנו לחוויה שבה כולם מרוויחים, חוויה נקיה מאקטים שיווקיים – רק הנוסחא הפשוטה, זו שמחזיקה טיילים ברחבי העולם תקופות ארוכות – הכנסת אורחים תמורת עבודה. רק שכאן מדובר בהכנסת אורחים חמה במיוחד. כזאת שלא מנסה אבל מצליחה.

ואותי, כצלם, החוויה הזאת מספקת במיוחד. משהו בלב נפתח לנוכח עוצמות כאלה של טבע ופשטות. וכשהלב נפתח – העיניים מדברות. האנשים אפופי החוויה מוצאים את דרכם אל העדשה שלי, אל הפריימים שלי – עם רקע ירוק-סגול של גפנים בשלות. למזכרת נצח מרגע יפה בחיים.

בציר 2010, יקב אסף, משפחת קדם, מושב קדמת צבי. חפשו אותם.

לאלבום התמונות המלא לחצו כאן.

Tuesday, September 14, 2010

אובזרבציה: התנהלות כלכלית אישית

טעימה מהשחור והלבן שבו אני רואה את העולם:

אנשים נוטים להפריד את ההתנהלות הפרטית מההתנהלות העסקית, אבל העובדות במציאות שונות: אנחנו כאנשים פרטיים חיים בעולם קפיטליסטי, ואנחנו יכולים להיות רק אחד משני דברים – מערכת כלכלית או מקרה סעד.

מערכת כלכלית יכולה להיות בהפסד, מאוזנת או ברווח. מה שהופך מערכת כלכלית למערכת כלכלית היא העובדה שיש לה התנהלות, תכנון, עוגן במציאות, הבנה של הסביבה הכלכלית. במגזר העסקי זה פשוט – יש רווח, יש הפסד, יש תזרים מזומנים, יש קו אשראי. עסק חווה ימים טובים יותר וימים טובים פחות, אבל עסק לא יאריך ימים אם הוא ישוט בחלל ללא תכנון, ללא תכנית. עסק דורש הבנה של מסוגלות לייצר רווח אל מול מסוגלות לעמוד בהתחייבויות. לעסק יש רצון להתקיים ומן הסתם גם לגדול.

במישור האישי, כך נראה לי, אנשים מקלים ראש. יש הכנסה, יש הוצאות מחייה, יש חסכונות, יש הנאות. הרצון הבסיסי הוא להיות תמיד עם הראש מעל המים. הרצון הפחות בסיסי הוא להיות מסודרים. אבל מה בין רצון ליכולת? במישור האישי ישנו האלמנט של רמת מחייה – מה אני רוצה, מה אני אוהב ולמה התרגלתי. אנשים רבים סביבי, כך מסתבר, נותנים לרמת המחייה שלהם להכתיב את מהלך העניינים – האוטו שאני אוהב, פעילויות הפנאי שאני אוהב, הנדיבות שאני אוהב להפגין – הרבה פעמים בלי קשר או בקשר קלוש בלבד למציאות הכלכלית.

זה לא סוד שרבים וטובים מנהלים את הפן הכלכלי של חייהם הפרטיים במתכונת של כיבוי שריפות: חיים על המינוס, לפעמים נכנסת ירושה, לפעמים מתקבלת מתנה לא צפויה, לפעמים נכנס סכום מביטוח בדיוק ברגע המתאים ולפעמים משתחררת תכנית חיסכון. אבל הדבר מייצר אשליה – להתמכר למתכונת כיבוי השריפות היא בעצם להגיד "אני מערכת כלכלית לא מתפקדת". ההוצאות שלי אינן ביחס להכנסות שלי, רמת המחייה שלי אינה מותאמת ליכולת שלי לממן את חיי.

בעסקים זה ברור – פשיטת הרגל באופק. בחיים הפרטיים זה פחות ברור – כל עוד אנחנו חיים, אנחנו לא פושטים רגל. נצטרך מזון, קורת גג, גרוש ליום שחור. נצטרך לתמוך בילדינו, נצטרך להבטיח את עתידנו. בחיים הפרטיים אנחנו מרשים לעצמנו מה שאף בנקאי לא היה מרשה לנו אם היינו עסק. אנחנו פונים לעתודות שלנו, מכלים אותן אחת אחרי השניה, פונים לחברינו ולבני משפחתנו. פונים לבנקים להלוואות, פונים לשוק אפור, פונים לשוק שחור. בסוף נקבץ נדבה.

מקסם השווא של רמת החיים שלנו הוא אסון. מחייה מחוץ לגבולות היכולת שלנו יכולה להיראות אפשרית רק כל עוד יש מאיפה לגרד. אבל אם המערכת הכלכלית היא לא מערכת כלכלית, יבוא היום שבו נעמוד מול שוקת שבורה. יש שיגידו שביום הזה נהפוך למקרה סעד. אני מחמיר וטוען – למקרה סעד אנחנו הופכים כשאנחנו מכלים משאבים ללא התנהלות כלכלית נבונה, שנים לפני מועד השוקת השבורה.

כל אדם הוא הנושא היחידי באחריות לחייו שלו. לא ההורים שלו, לא המדינה שלו ולא החברים שלו. לא מעניין ולא יעניין אף אחד בערוב הימים לשמוע תירוצים והסברים לשוקת השבורה. כולם יחייכו ברחמים, אולי אפילו יזרקו נדבה קטנה, וימשיכו לחיות את חייהם שלהם – החיים היחידיים עליהם אחריותם חלה. בסוף היום כל אדם לעצמו.

***

נסעתי לגוואטמלה. על גג של מלון משפחתי בעיירה זנוחה פגשתי אישה אמריקאית זקנה. "אני לא תיירת" היא הסבירה לי. "אני גרה כאן". היא שוכרת חדר על בסיס יומי במלון בצ'צ'יקוסטננגה, עיירה לא יפה במיוחד ורחוקה מלהיות המקום שבו היא רוצה לחיות. היא עושה את זה כי הגיע היום, והפנסיה הדלה שברשותה לא מאפשרת לה לחיות, פשוטו כמשמעו, בארה"ב – מקום הולדתה. היא חיה רחוק ממשפחתה במקום זול שאותו היא יכולה להרשות לעצמה.

מסכנה, כך חשבתי לעצמי בהתחלה, אבל ככל שהתעמקתי בה הבנתי שאין בה מסכנות. היא שמחה-עצובה, כיוון שבערוב ימיה, מול המציאות הכלכלית שלה, היא בחרה להתאים את רמת המחייה שלה למה שידה משגת. היא בחרה לא להיות לנטל על הסובבים אותה. הצטערתי לראות אותה במצבה, אבל למדתי ממנה משהו על חיבור למציאות, הפנמה והשלמה.

(מוקדש לתמרה הספרית)

Monday, June 28, 2010

מכתב פתוח למאיר שלו

שלום לך מאיר שלו

שמי עמית, פתח תקוואי בחצי הראשון של חיי ותל אביבי בכל היתר. ילד עיר, איש גוש דן – אין לי איך לחמוק מזה. תכונה אחת בולטת יש לי - לצערי ולשמחתי אני מאלו שנולדו עם הגעגוע טבוע בנשמתם. והגעגוע הוא לא לתקופות ולאנשים שחוויתי אלא תמיד לתקופות שהיו לפניי, לאנשים שבמיתולוגיות המקומיות.

סיימתי לא מזמן לקרוא את ספרך הדבר היה ככה ואני מודה בבושה – זהו ספרך היחד שאותו קראתי. אפילו זוגתי שעדיין אינה דוברת עברית קראה קלאסיקות גדולות יותר שלך מתורגמות לאנגלית. ובכ"ז, הבושה בצד, אני רוצה לשתף אותך בחוויית הקריאה שלי.

אני מתגעגע לנהלל שמעולם לא ביקרתי בה ואני מתגעגע לירושלים שאותה אני כל כך לא אוהב. אני מתגעגע לטנקר, לגבינות תוצרת היד ולערבות ההדדית. אני מתגעגע לזוג הוריך ולסבתא טוניה האגדית – אבל לכל אלו אני מתגעגע רק בשפתך ורק דרך חור המנעול של עינייך מלאות הדמיון. אני מתגעגע למיתולוגיה שהייתה משפחתך כבר בזמן אמת ולא רק בראיה לאחור.

מאיר שלו – לא די להיות איש של שפה על מנת לכתוב את הספר שכתבת. צריך נפש צמאה לפרטים ופתוחה לחוויות, צריך תבונה וממזריות שבהן מצליחים למסגר ולהאיר בזרקור רגעים שרירותיים. ועל כל אלו צריך שפה, צריך פיוט, צריך געגוע.

הגעגוע למשפחתך ולילדותך שטבועים בנפשך ושאני חווה בהשפעת ספרך הם חוט חוויה דק שמקשר אותי אליך. היכולת למסגר רגעים היא חוט שני, מעניין לא פחות. במקצועי אני צלם ואהבתי מלאת הסקרנות היא רגעים. אני אוהב לחוות את הסובבים אותי דרך גבולות הפריים של המצלמה. גם אני מעניק נצח לרגעים וגם אצלי החוויות מצטופפות לתוך פריים שמנוסח בשפתי שלי שרכשתי עם השנים.

אני מזמין אותך, מאיר שלו, להזמין אותי למפגש משפחתי. אשמח להכיר חלק מהדמויות שאיתן חייתי לאחרונה ברגעי הפנאי שלי. אשמח לשמוע, להשמיע ובעיקר לצלם. ללא שום תכלית אחרת מלבד ההיכרות, המפגש והמזכרת שתישאר לכל מי שיחפוץ בה.

אני כאן.

Wednesday, May 19, 2010

The past and pending

יש לי את היכולת המופלאה להבחין בניואנסים קטנים וזניחים שאף אחד אחר לא מבחין בהם. אצבעות קצרות במיוחד, אישונים לא באותו גודל, קצת עצב מאחורי עיניים שנראות שמחות – מבחין בהכל. תכונה טובה? תכונה רעה? תכונה.

אנשים מעניינים אותי, זה לא סוד. לא במקרה נהייתי צלם של אנשים. לא במקרה ברחתי מהתמונות המבוימות ומהפוזות למצלמה אל העולם האותנטי של זבוב על הקיר – אנשים מעניינים אותי ברמה הבסיסית ביותר. עוד לפני הרכילות, עוד לפני הסיפורים, עוד לפני שאני יודע איך קוראים להם – אנשים מעניינים אותי ברמת ההתבוננות.

תכונה נוספת שיש לי – מוכחת, מאובחנת, ומאושרת על ידי אנשי מקצוע – היא דמיון עשיר. דמיון שהוא אבן היסוד לכל דבר יצירתי שעושה את דרכו מהראש שלי אל עבר העולם, אל עבר כולם. תכונה טובה? תכונה רעה? תכונה.

עכשיו – בכימיה כמו בכימיה יש תערובות ויש תרכובות. תערובת זה מונח טכני לשני חומרים שיושבים באותה צלוחית, נוגעים אחד בשני אבל לא מתרגשים אחד מהשני. תרכובת לעומת זאת זה הקסם שנוצר כששני חומרים נפגשים בצלוחית ומתרגשים אחד מהשני עד לכדי אימה. מה שנקרא – יש ביניהם כימיה. ולמה אני חופף אתכם על זה? כי היכולת שלי להבחין בקטני הניואנסים שסביבי מתחברת בהתרגשות לדמיון העשיר שלי ומייצרת תכונה שלישית, מוזרה וייחודית – אני יכול להסתכל על כל אדם בכל גיל – ומיד לדעת איך הוא נראה בעבר הרחוק ואיך הוא ייראה בעתיד הרחוק. יודע לזרוק גיל ומיד עולה לי בראש תמונה של אותו אדם בגיל הזה.

זה די פשוט - עיניים לא משתנות, מבנה עצמות הפנים נשאר פחות או יותר דומה לעצמו לאורך השנים. העור משתנה, השיער עושה את שלו, מבנה גוף משתגע עם הזמן. הבעה היא רמז חזק מאוד לאופי – מה שעוזר להציץ אל העבר ואל העתיד. יציבה עוזרת גם. כל הניואנסים נכנסים למכונה של הדמיון.

דבר מעניין ששמתי אליו לב הוא שלכל אדם יש גיל אופטימאלי – הגיל שמתאים לו ביותר. יש אנשים שיש בהם משהו ילדותי – השיא שלהם הוא עכשיו (אם הם בני 16) או פעם מזמן (אם הם בני 63). באנשים אחרים יש משהו רציני, כזה שמכיל את כל כובד הקיום – הם ייראו לא מתאימים לעצמם בגילאים צעירים אבל יהיו מושלמים כשהם יהיו סבא של מישהו. לכל אדם הגיל האופטימאלי שלו. ואם תשאלו אותי מה הגיל האופטימאלי שלכם – סביר להניח שאענה שעכשיו, ממש עכשיו זה הגיל האופטימאלי שלכם. כי מי רוצה לשמוע משהו אחר..?

אז מה - תכונה טובה?
תכונה רעה?
תכונה.